החלטה בתיק בע"מ 2426/13

             לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 16.2.2013 בעמ"ש 8722-09-12 (השופטים ש' שטמר, ע' זרנקין, ת' שרון-נתנאל), במסגרתו התקבל באופן חלקי ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה בתמ"ש 21038-08-09 מיום 4.6.2012 (השופטת א' אלון). עניינם של ההליכים המשפטיים בין הצדדים בסכסוך בין יורשים שנסב על נכס מקרקעין שהושכר על ידי אחד היורשים לצד ג' ללא ידיעתם של יתר היורשים.

תמצית הרקע העובדתי ופסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה

1.             המבקשים והמשיב 3 הינם יורשיה של פלונית ז"ל (להלן: המנוחה), אמו של המשיב 3 וסבתם של המבקשים (המבקשים הינם ילדיהם ויורשיהם של שני אחיו של המשיב 3 שנפטרו זה מכבר, לאחר פטירת המנוחה). עניינו של הסכסוך בין הצדדים בנכס מקרקעין בבנימינה שירשו מהמנוחה (להלן: הנכס). המשיב 3 לא גילה לשני אחיו או למי מהמבקשים את דבר הירושה בנכס, והדבר נודע במקרה לאחד מאחיו של המשיב 3 בחודש מרץ 2007. בסמוך למועד זה נסע האח לבקר בנכס וגילה כי הנכס מושכר למשיבים 2-1 (להלן: המשיבים או השוכרים). אין חולק כי המשיב 3 השכיר את הנכס למשיבים ללא ידיעתם וללא הסכמתם של שני אחיו או של המבקשים. בנוסף אין חולק כי המשיבים ידעו שקיימים יורשים נוספים.

2.             לאחר שהמבקשים דרשו מהמשיבים לפנות את הנכס, התנו המשיבים את פינויו בתשלום השקעותיהם בשיפוץ הנכס. הצדדים לא הגיעו לעמק השווה, והמבקשים הגישו שתי תביעות לבית המשפט לענייני משפחה: האחת, תביעה שהוגשה כנגד המשיבים לפינוי הנכס; השנייה, תביעה שהוגשה כנגד המשיבים והמשיב 3 לתשלום דמי שימוש בנכס בסך 101,789 ש"ח בהתאם להערכת שמאי ופיצויים בגין עגמת נפש בסך 280,000 ש"ח. במהלך הדיון בתביעת הפינוי פינו המשיבים את הנכס והוא נמכר תמורת סך של 1,460,000 ש"ח. לפיכך נדחתה תביעת הפינוי תוך ששאלת ההוצאות שייפסקו בה נותרה לבחינה במסגרת התביעה השנייה לתשלום דמי שימוש. השאלות המרכזיות שנדונו בבית המשפט לענייני משפחה במסגרת התביעה השנייה היו: מתי החלה תקופת השכירות; אלו שיפוצים בוצעו בנכס; ומהם דמי השכירות/השימוש הראויים.

3.             אין חולק כי הנכס היה במצב רעוע ונטוש בתקופה הרלוונטית למחלוקת שבין הצדדים, וכי המשיבים שיפצו את הנכס כחלק מהסכמה בעל פה בינם לבין המשיב 3. המשיב 3 והמשיבים טענו כי הוסכם בעל פה שהמשיבים ישפצו את הנכס על חשבונם בעלות של 50,000 ש"ח על מנת להכשירו למגורים, וכי הוסכם שהמשיבים ישלמו דמי שכירות בסך של 400 דולר לחודש, אשר ישולמו בדרך של קיזוז מהסכום שיושקע על ידיהם בשיפוץ הנכס. מנגד, טענו המבקשים בתביעתם כי ההסכמה הנטענת האמורה אינה משקפת את דמי השכירות הראויים ואת שווי השיפוצים שבוצעו בנכס.

4.             בית המשפט לענייני משפחה קיבל את טענת המשיבים בנוגע למשך תקופת השכירות וקבע כי זו החלה בחודש יולי 2007 (ולא בחודש ספטמבר 2006, כטענת המבקשים) והסתיימה במחצית חודש יוני 2010 (בעקבות תביעת הפינוי). אשר לטענות בדבר שווי השיפוצים ושווי דמי השכירות הראויים, מינה בית המשפט מומחה מטעמו, השמאי דן ברלינר, לצורך הערכתם (להלן: המומחה). המומחה קבע בחוות דעתו כי דמי השכירות הראויים נעו בין 1,600 ש"ח לבין 2,500 ש"ח (בשים לב לעובדה שמדובר בשכירות שנמשכה שלוש שנים). בית המשפט קיבל את קביעת המומחה בנקודה זו והעמיד את דמי השכירות הראויים למשך כל תקופת השכירות על סך 89,917 ש"ח. בית המשפט קבע כי שני שליש מסכום זה מגיעים למבקשים (בהתאם לחלקם בירושה) וכי בנסיבות העניין יש מקום לחייב רק את המשיב 3 ולא את המשיבים בתשלום דמי שכירות למבקשים, מכיוון שהמשיב 3 לא העלה כל דרישה כלפי המשיבים והם מילאו מבחינתם את חלקם בהסכם.

5.             אשר לשווי השיפוצים, הקדים בית המשפט וציין כי הנכס היה עזוב ומוזנח במשך כשנה וחצי, וכי פעולת השכרת הנכס הייתה סבירה והגיונית בנסיבות העניין ומנעה המשך הזנחתו והצטברות חובות ותשלומים. המומחה העריך את שווי השיפוצים שבוצעו על ידי המשיבים בכ-45,000 ש"ח. בית המשפט קיבל את חוות דעת המומחה, אך מצא לנכון לערוך הפחתה מסוימת באחד מרכיביה (עלות עבודות פינוי הפסולת). לפיכך נקבע כי שווי השיפוצים הינו 41,000 ש"ח וכי יש להפחית סכום זה מדמי השכירות הראויים. מנגד, בית המשפט דחה את תביעת המבקשים לתשלום פיצויים בגין עגמת נפש. לפיכך נקבע כי המשיב 3 ישלם למבקשים סך של 32,611 ש"ח. עם זאת, בית המשפט לא מצא לנכון לחייב את המשיב 3 בתשלום הוצאות משפט למבקשים (מעבר להחזר אגרות), לנוכח הפער הגדול בין הסכום שתבעו המבקשים לבין הסכום שנפסק בסופו של יום.

             דעתם של המבקשים לא נחה מפסק הדין והם הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

6.             בית המשפט המחוזי ציין בפתח פסק דינו כי כתב הערעור משתרע על פני 85 עמודים, מבלי שיש לכך הצדקה בתיק זה שאינו מורכב במיוחד. צוין כי בא כוח המבקשים לא הותיר אבן על אבן בטענותיו כנגד פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ותקף כל ממצא שנקבע בפסק הדין, תוך חזרה על אותן טענות שוב ושוב. בית המשפט קבע כי מדובר בצורת טיעון חריגה ובלתי סבירה בעליל, אשר מכבידה על בית המשפט ועל הצדדים ואשר אינה משרתת את ההליך השיפוטי.

7.             לגופו של עניין, בית המשפט המחוזי קבע בסופו של פסק דין ארוך ומנומק היטב כי יש מקום לקבל באופן חלקי את הערעור. בית המשפט מתח ביקורת על התנהלותו של המשיב 3 אשר פעל בנכס מבלי ליידע את יתר היורשים ומבלי לקבל את הסכמתם, תוך השכרת הנכס למשיבים ללא הסכם כתוב. בית המשפט הדגיש שגם המשיבים אינם נקיי כפיים, מכיוון שידעו על קיומם של יורשים נוספים, ובכל זאת בחרו להתקשר בהסכם בעל פה עם המשיב 3, לרבות ביצוע שיפוצים נרחבים, לטענתם, מבלי שיש תימוכין ברורים להיקף העבודות ולעלותן. בית המשפט קבע כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה לעניין משך תקופת השכירות ולעניין שווי דמי השכירות הראויים שנקבעו על בסיס חוות דעת המומחה. לעומת זאת, נקבע כי יש מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט לענייני משפחה לעניין שווי השיפוצים שבוצעו על ידי המשיבים, על אף שמדובר בממצאים עובדתיים שערכאת הערעור לא נוטה להתערב בהם. לאחר ניתוח מקיף של חוות דעת המומחה ושל טענות המשיבים בנקודה זו נקבע כי שווי השיפוצים מוערך ב-12,000 ש"ח בלבד. לפיכך נקבע כי המערערים זכאים לתשלום בסך 51,945 ש"ח. בנוסף קבע בית המשפט כי יש מקום לחייב את המשיבים והמשיב 3, ביחד ולחוד, בתשלום פיצויים למבקשים בגין עגמת נפש בסך 8,000 ש"ח, תוך שהודגש שחיובם של המשיבים בפיצויים אלו נובע מהתנהלותם חסרת תום הלב בנסיבות העניין. לבסוף קבע בית המשפט כי אינו מוצא לנכון לחייב את המשיבים בהוצאות המערערים, על אף שערעורם התקבל באופן חלקי, וזאת "לאור אריכות היתר וההכבדה בה לקתה התנהלות ב"כ המערערים [המבקשים]" בשתי הערכאות.

                         דעתם של המבקשים לא נחה גם מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומכאן הבקשה שלפני.

תמצית נימוקי הבקשה

8.             לטענת המבקשים, שגה בית המשפט המחוזי בקובעו שהשיפוצים שביצעו המשיבים בנכס יוערכו ב-12,000 ש"ח, כאשר המשיבים לא פירטו את העבודות שבוצעו לטענתם ולא הציגו קבלות כלשהן, וכאשר מהתמונות והסרטים שהוצגו לבית המשפט לא ניכר שיפוץ בהיקף כזה. עוד נטען כי אין מקום לחייב את המבקשים בתשלום עבור עבודות שנכפו עליהם במסגרת הסכמה בעל פה בין המשיב 3 לבין המשיבים. בנוסף טוענים המבקשים כי שתי הערכאות קמא התעלמו מטענותיהם בדבר הנזקים החמורים שהותירו אחריהם המשיבים בנכס, אשר היה מקום לקזזם משווי השיפוצים, וכי בית המשפט לענייני משפחה שגה כשסירב לבקר בעצמו בנכס על מנת להתרשם באופן בלתי אמצעי מהנזקים. נטען גם כי היה מקום לפסוק פיצויים גבוהים באופן ניכר בגין עוגמת הנפש. עוד נטען כי שתי הערכאות קמא התעלמו מבקשת המבקשים לפסול את המומחה עקב הפרת כללי הצדק הטבעי וטעויות קשות שנפלו בחוות דעתו. המבקשים טוענים עוד כי החלטת שתי הערכאות קמא שלא לחייב את המשיבים בהוצאות לנוכח התנהלותם הדיונית אינה מוצדקת בנסיבות העניין ומתעלמת מזכותם הקניינית בנכס מושא המחלוקת. בנקודה זו נטען כי כל הטענות שהעלה בא כוח המבקשים בכתבי הטענות ובסיכומים היו רלוונטיות ולא ניתן היה לקצרן מבלי לפגוע בייצוג המבקשים ובכללי הצדק הטבעי. נטען כי נקודה זו לבדה מצדיקה מתן רשות ערעור, מכיוון ש"זכותו של אדם לתשלום שכ"ט הינה מעיקרי המשפט הקונסטיטוציוני והינה זכות קונסטיטוציונית ראשונה במעלה המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". מעבר לטענות אלה, ממשיכים המבקשים וטוענים באריכות כנגד קביעותיהן של שתי הערכאות קמא בכל אחד מהעניינים שעמדו על הפרק.

דיון והכרעה

9.             לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין שניתנו בשתי הערכאות קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף בלא צורך בקבלת תגובה.

10.          עסקינן בבקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי" ולא בערעור בזכות. תכליתה של בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" אינה לפתוח מחדש את כל קביעותיהן של הערכאות קמא, בבחינת דיון de novo, אלא להצביע על טעם מיוחד להענקתה, כגון קיומה של שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין או כשנדרשת התערבות בית המשפט לשם מניעת עיוות דין [ראו, למשל: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)]. הבקשה שלפני אינה עומדת במבחנים אלו, אף לא בדוחק. על אף ניסיונם של המבקשים "לעטוף" את הבקשה ב"עטיפה" של שאלות משפטיות עקרוניות, סבורני כי מדובר בבקשה בעלת אופי ערעורי ועובדתי שנטועה כולה בנסיבות הספציפיות של המקרה דנן ושאינה מעוררת שום שאלה משפטית כללית.

                         אשר לטענות במישור העובדתי, בית משפט זה לא יתערב, ככלל, במסגרת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" בקביעות עובדתיות שנקבעו בערכאות קמא [ראו, למשל: בע"מ 7189/12 פלוני נ' אלמוני(22.10.2012)]. הבקשה שלפני אינה יוצאת דופן בהקשר זה. יודגש, הטענות שמעלים המבקשים בבקשה שלפני נשמעו ונדונו באופן מקיף ומעמיק - הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי - על ידי שתי ערכאות שהגיעו למסקנה כי דינן להתקבל בחלקן, אם כי בסכומים הנמוכים במידה ניכרת מסכומי התביעה. בנסיבות אלה, ובהיעדר שאלה החורגת מנסיבות המקרה הספציפי, יש לתת משקל משמעותי לעקרונות של סופיות הדיון ושל וודאות משפטית ולשים סוף להתדיינות בין הצדדים.

                         אשר לטענות במישור המשפטי, עיון בפסקי הדין של שתי הערכאות קמא מגלה שלא נקבעה בהן הלכה חדשה אלא יושמו כללים מושרשים היטב מתחומי דיני הירושה, דיני החוזים ודיני עשיית העושר ולא במשפט. אף אילו היו המבקשים מצליחים לשכנעני שנפלה בהכרעתן של שתי הערכאות קמא טעות ביישום הדין - ואדגיש כי לא שוכנעתי בכך, נהפוך הוא, פסק דינו של בית המשפט המחוזי הינו יסודי ומשכנע - הרי שלא די בכך על מנת להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", והדברים ידועים ומושרשים היטב [ראו, למשל: רע"א 385/93 בית נח - בית החלמה מזור בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פ"ד מז(3) 221 (1993)].